הכול התחיל ב-1898 כאשר משפטן אנגלי בשם הרברט בנטויץ', שהיה ציוני נלהב ושימש כעורך הדין של התנועה הציונית וגם זכה להשתתף בניסוח הצהרת בלפור, בא לבקר בארץ והתאהב בה ובמיוחד בנופי הכרמל. בעקבות ביקורו זה הוא קרא לאחוזת הקיץ המשפחתית שלו באנגליה "חצר כרמל" (Carmelcourt) וזה היה גם לימים שמה של אחוזת לנגה.
בעקבותיו הגיעו לארץ בשנת 1910 ניטה, אחת מ-11 ילדיהם של הרברט ושושנה בנטויץ' ובעלה מיכאל לנגה, שהיה בן למשפחת סוחרים עשירה מגרמניה ובעל השכלה משפטית מאוניברסיטת קיימברידג'. הזוג בילה בארץ את ירח הדבש שלו ותר אותה לאורכה ולרוחבה ברגל וברכב.
בביקורם השני בארץ ב-1912 החליטו להתיישב בזכרון יעקב.
באפריל 1913 הם רכשו ממר טומשיס, אחד המתיישבים של זיכרון, 77 דונם של קרקע על גבעה המשקיפה על פני המושבה. בסוף אוקטובר של אותה שנה השתקע הזוג במלון גראף שבמרכז המושבה, משם ניהלו את מלאכת הבנייה. 40-50 פועלים הועסקו בסלילת דרכים, בפיצוץ סלעים, בבנייה ובנטיעת עצים. העבודה התבססה על עבודה עברית. על הפועלים נמנו, למשל, דוד רמז, שכיהן שנים כמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים ולאחר מכן כשר בממשלת ישראל הראשונה; והנס פרידנטל שלמד אחר-כך רפואה בכספי הצוואה שהוריש לו מיכאל והיה לימים מנהל בית-חולים בנתניה.
הזוג התחבר עם משפחות אהרונסון, יופה ולביטה ולימים התחתן אחיה של ניטה, יוסף, עם שרה - בתו של ד"ר הלל יופה. ניטה למדה מארונסון לגדל ירקות ורקמה תוכניות לפיתוח המקום ולקידום רווחת המושבה. באפריל 1914 מדווח הזוג על הרחבת הדרך לצורך מעבר כרכרות ביתר קלות אל הבית או החצר ועל סיום התוכניות לבניית האורוות ורכישת הסוסים.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 לא פגע בהתחלה בפעילות השלווה של הזוג. משפחת לנגה זכתה להערכה גבוהה ביישוב עד כדי כך, ששטרות החתומים בחתימת מיכאל הוכרו כמטבע עובר לסוחר בזמן ההוא כאשר פחתו הכספים במחזור.
אבל, זה לא עזר להם כאשר תורכיה נכנסה למלחמה וגזרה על כל אזרחי האויב (מדינות בעלות הברית) לעזוב מיד את הארץ. הם עזבו את הארץ בדצמבר 1914 אבל במשך כל שנות העדרם הם הזרימו כספים לזיכרון יעקב ולירושלים. מיכאל התנדב לשירות צבאי באנגליה וניטה למדה חקלאות באנגליה.
באביב 1919 הם הצליחו סוף-סוף לחזור לזיכרון. הבהמות, העגלות ורוב הרהיטים נעלמו. אבל, למרות כל הבעיות והקשיים חידשו ניטה ומיכאל את האחוזה והרחיבו אותה: נוסף אגף חדש למבנה ובו שתי קומות ומרתף והושלם פיתוח הגן. הבית קיבל חזות של טירה.
בשנים הקשות ההן, הראשונות לכיבוש הבריטי, נעשה "חצר כרמל" אכסניה חביבה על מנהיגי היישוב ואורחים חשובים רבים מהארץ ומחוץ לארץ נהגו לפקוד את המקום וליהנות מהאווירה המיוחדת שלו ומהכנסת האורחים.
בזמן ההוא תכננה ניטה להקים על חלק מאדמתה חווה חקלאית לבנות ולשווק את תוצרת משק החלב והירקות שלה, אבל היא חלתה וב-14.2.1922, יום לאחר שהשתתפה בנטיעות ט"ו בשבט של ילדי זיכרון, היא נפטרה בגיל 38.
כל הארץ התאבלה עליה, יהודים כערבים, ורשימות מלאות הערצה והערכה נכתבו עליה בכתבי עת יהודיים בכל העולם.
מיכאל המשיך בתחזוק המשק של האחוזה, בלימודים ובהרצאות למתיישבים. הוא הרבה להטיב עם משפחתו, ידידיו והיישוב. ייסוד החווה החקלאית לבנות בנהלל ובית המרגוע של קופת חולים על הר הכרמל - ואלה רק 2 דוגמאות - התגשמו לא מעט תודות לתרומתו הניכרת.
אך הוא היה בודד. ניטה והוא גם לא זכו לילדים. מיכאל התאבד ב-24 באוגוסט 1925 בחורשת האחוזה. הוא הוריש שליש מנכסיו למטרות ציבוריות ופרטיות. את האחוזה והנכסים בזיכרון הוריש לליליאן, אחותה של ניטה, בתנאי שתסכים להפוך אותה לביתה הקבוע.
ליליאן, בתם הבכורה של סוזי והרברט בנטויץ' נולדה ב-1882 - שנת היווסדה של זיכרון יעקב.
ליליאן נישאה ב-1905 לישראל פרידלנדר, שהיה מזרחן, מרצה לשפות שמיות, פרופ' בבית-ספר לרבנים וחוקר בעל שם. לזוג נולדו 6 ילדים והם התגוררו בניו-יורק. הבית שלהם היה בית ועד לסטודנטים, מלומדים, עובדים מדיניים וחברתיים ונודע באווירה הנעימה והתרבותית שלו.
1898 | פרופ' הרברט בנטויץ', ציוני אנגלי, מבקר בארץ ומתאהב בנופי הכרמל וזיכרון יעקב |
| |
1910 | ניטה, בתם הבכורה של הרברט ושושנה בנטויץ', ובעלה מיכאל לנגה מבלים בארץ את ירח הדבש שלהם |
| |
1913 | ניטה ומיכאל רוכשים בזיכרון יעקב 77 דונמים על גבעה המשקיפה על המושבה |
| |
1914 | השלמת הבנייה של אחוזת לנגה - ביתם של ניטה ומיכאל על הנחלה שרכשו |
| |
1914-1919 | ניטה ומיכאל מגורשים ע"י הטורקים בחזרה לאנגליה |
| |
1919 | ניטה ומיכאל שבים ארצה, משפצים ומרחיבים את האחוזה |
| |
1922 | ניטה נפטרת ואחותה, ליליאן - אלמנתו של פרופ' פרידלנדר, באה לגור באחוזה עם ילדיה |
| |
1925 | מיכאל מתאבד בחורשת האחוזה |
| |
1935 | האחוזה מושכרת לדורה שוורץ, הפותחת במקום פנסיון צמחוני |
| |
1936 | דניאל, בנה הצעיר של ליליאן ומוסיקאי מחונן, שם קץ לחייו כשהוא בן 18 |
| |
1938 | חנוכת בית דניאל שהוקם ע"י ליליאן פרידלנדר |
| |
1938 | חנוכת בית רות שהוקם ע"י פרופ' וגב' ליאון רות |
| |
1937-1942 | קיבוץ אלומות מוקם ויושב על הנחלה עד שהוא עובר לפורייה שבגליל |
| |
1943 | ליליאן מעבירה 70 דונם משטח הנחלה לקרן הקיימת לישראל |
| |
1948-1951 | בית החולים "הדסה" לחולי שחפת מועבר מצפת לאחוזת לנגה |
| |
1951 | חנוכת בית הסופרים שהוקם ע"י אגודת הסופרים |
| |
1968 | חנוכת בית ליליאן שהוקם ע"י כרמל אגרנט לזכר אמה, ליליאן פרידלנדר |
| |
1969 | נסגר הפנסיון הצמחוני של דורה שוורץ |
| |
2000 | האוניברסיטה הפתוחה מקבלת זכויות חכירה על 42 דונם מהמתחם |
בתום מלחמת העולם הראשונה נבחר ישראל כנציג הג'וינט ללוות משלחת של הצלב האדום לארץ ישראל אך הוא לא יצא לשם, בסופו של דבר, בגלל סיבות מדיניות. במקום זה הוא הצטרף ב-1920 למשלחת סעד של הג'וינט לאוקראינה ונרצח שם על-ידי שודדים.
לאחר מותה של ניטה הזמין מיכאל את ליליאן לבוא ולהשתקע באחוזה והיא נענתה להזמנתו. היא הגיעה לבית לנגה ב-9 ביוני 1922 עם חמישה מילדיה - בנה, הרצל, נשאר בקמברידג' להמשך לימודיו.
ב-1923 לקה דניאל, בנה הצעיר של ליליאן, במלריה קשה והוחלט שאסור לו להיות בזיכרון בעונות מסוימות בשנה. ליליאן שכרה בית בחיפה והאחוזה הפכה להיות הבית שלה בסופי שבוע ובחופשות.
שנה לאחר מותו של מיכאל, החליטה ליליאן לקבל על עצמה את צוואתו וכדי להגשים את חזונו החליטה שהאחוזה תהיה: מרכז משפחתי, בית-ספר חקלאי וגן עדן לאומנים נזקקים.
האחוזה המשיכה להיות ביתה הרשמי והייתה תמיד פתוחה לאורחים, בייחוד בחגים. בד-בבד המשיכה ליליאן בשנים האלה ללוות את ילדיה האחרים ללימודים בארה"ב ובאנגליה.
בשנת 1929 עלה לארץ פרופ' בנטויץ' כשהוא בן 73 וחי באחוזה עד שנפטר בשנת 1932.
דניאל, בנה הצעיר של ליליאן, התבלט מאד בכישרונו המוסיקלי. כבר בגיל 7 זכה להצלחה גדולה כאשר ניגן בקונצרט לתלמידים של הקונסרבטוריון החיפאי את כל תכניתו בעל-פה. דניאל גדל להיות פסנתרן מושלם שהצטיין גם ביופיו ובנועם הליכותיו. המוסיקה באה אליו באופן טבעי וכל מי שראה אותו מנגן היה מתמלא הערצה לביצוע מלא החן והעומק שלו. תמיד הציב לעצמו מטרות גבוהות ושאף לשלמות.
באוגוסט 1935 לקחה ליליאן את דניאל להשתלמות בבית-הספר למוסיקה ג'וליארד בניו יורק, שם זכה למלגה. נגינתו זכתה לשבחים מגדולי האמנים. שנה אחרי שהגיע לג'וליארד הוא סבל ממשבר נפשי, עבר טיפולים אבל ללא הואיל - הוא שם קץ לחייו ב-1936 כשהוא בן 18.
הרושם העמוק שדניאל השאיר אחריו בחוגים מוסיקליים והעתיד שהיה מובטח לו באים לידי ביטוי גם בדברי ההספד עליו שפורסמו ב"ניו יורק טיימס" בחתימתם של אמנים חשובים באותה תקופה.
ליליאן הביאה את גופתו של דניאל לירושלים, שם הוא נקבר על הר הצופים באחוזת הקבר של משפחת בנטויץ', וחשבה על דרך להנציח את שמו של דניאל. היא נזכרה שבשנה האחרונה לחייו הוא קרא מאמר על מושבת אמנים, שהקימה אשתו של מלחין אמריקאי לזכרו, וחשב שמתאים להקים גם בזיכרון יעקב מרכז למוסיקאים בארץ ישראל. ליליאן ראתה בכך צוואה של דניאל וחשבה להפוך את האחוזה למקום מפלט למוסיקאים ואומנים.
האחוזה הייתה מושכרת באותה עת לדורה שוורץ. ליליאן השכירה לה באוגוסט 1935 את האחוזה לתקופה של לפחות 15 שנה לדורה, יהודיה אוסטרית שהייתה צמחונית אדוקה, הקימה בה מרכז בריאות צמחוני שהיה מלא תמיד בלקוחות. במשך הזמן קנתה דורה מליליאן כ-8 דונם נוספים מסביב לפנסיון ובנתה עליהם בתים קטנים למגורי האורחים, כשחדר האוכל, הקבלה והמטבח נשארו באחוזה.
ליליאן קידמה בינתיים את הרעיון שהיה לה לבנות בית למשפחתה על השטח שנבחר בשעתו על-ידי ניטה ומיכאל לצורך גידול המשפחה בעתיד. היא בחרה באתר בו ניצבו מספר עצי זית עתיקים, למרגלות הגן הישן של האחוזה. בקדמת השטח משטח סלעי אשר השקיף על שכונת התימנים והים. המיקום והנוף נתנו לה תחושה של קרבה לסביבה אנושית, בעוד שהבית הישן שידר תחושת ניתוק. אליעזר ילין - בעלה של תלמה אחותה (שלימים הקימה את בית-ספר תלמה ילין) היה הארכיטקט. תוכנן מבנה חד-קומתי שהצטיין בקלילותו וביופיו.
בסופו של דבר, היא החליטה שהבית שבנתה למשפחתה ישמש בית למוסיקאים, לניסיון, וכך זה נשאר.
הבית נחנך ב-18.1.1938 - יום הולדתה של ליליאן - בטקס צנוע ונקרא "בית דניאל". לכבוד המאורע שודרה בתחנת הרדיו קול ירושלים אחת מיצירותיו של דניאל.
ליליאן רצתה שבית דניאל יגשים את צוואתו של דניאל לא רק כבית מרגוע למוסיקאים אלא גם כמרכז חינוכי לחיים המוסיקליים במדינה וכך החלו להתקיים במקום סמינרים של מלחינים ישראליים, קורסים והשתלמויות של מורים לפסנתר, מנצחי מקהלות ועוד וקונצרטים.
כל ה"מי ומי" של המוסיקאים, האמנים, הסופרים ואנשי שם התארחו במקום, כמו - ברוניסלב הוברמן, ארטורו טוסקניני, סרג' קוסביצקי, מרק שגל, אהרון קופלנד, הנרי מורגנטאו, יצחק בן צבי, דוד בן גוריון, משה שרת ועוד רבים וטובים.
כ-1,200 אורחים פקדו את בית דניאל מדי שנה. בשלב מסוים התחילו לפקוד את המקום גם ציירים רבים. כמעט כל תערוכות האמנות בישראל מאז 1940 כללו נופים ומראות שצוירו במהלך שהות הציירים בבית דניאל.
בשנת 1938 נחנך גם בית רות, שנבנה סמוך לבית דניאל על-ידי פרופ' ליאון רות ורעייתו, ווינפריד, שהיו ידידי נפש של ליליאן. הבית על שתי קומותיו עם הנוף הנפלא הנשקף ממנו שימש גם הוא לשיכון האורחים והמוסיקאים שהגיעו לבית דניאל. מאוחר יותר עבר המבנה לרשות בית דניאל.
בנובמבר 1936 ביקש יוסף רבינוביץ, מחלוצי מרחביה ומראשי קרן היסוד, מליליאן להקים בשטח הנחלה קיבוץ נוער. ליליאן הקציבה למטרה זו כ-5 דונם ובסיוע של הנרייטה סולד התיישבו ב-4 צריפים שהוקמו במקום 50 בוגרי בן שמן והקימו את "קיבוץ אלומות".
הם מצאו תעסוקה קבועה במושבה בתקופת הבציר וחידשו את חגיגות הבציר השנתיות. הם גם הוו את עמדת המגן העיקרית לזיכרון יעקב. עם הזמן הורעו תנאי העבודה שלהם והם נאלצו לעזוב את המקום כעבור 5 שנים, ב-1942, לטובת פורייה שבגליל.
אחד הצריפים הועמד בשנות ה-40 לרשות "אגודת הציירים".
בשנת 1943 העבירה ליליאן, בהסכמת כל המשפחה, 70 דונם מנכסיה לקרן הקיימת לישראל.
במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, הועבר בית-החולים "הדסה" לחולי שחפת מצפת לבית האחוזה. בית-החולים נשאר כאן עד יולי 1951 ובמשך כל אותה תקופה סיפקו עובדי בית דניאל את כל הארוחות לחולים ולעובדי בית-החולים.
עם תום הקרבות ב-1951 חזר המקום לתפקודו הרגיל ושוב הגיעו לשם אמנים, מוסיקאים ואנשי רוח ושוב נערכו קונצרטים בחצר האחוזה.
בשנת 1946 נענתה ליליאן לבקשתו של הסופר המנוח אשר ברש להקצות חלקה מתוך שטח הנחלה ל"אגודת הסופרים" לצורך הקמת בית מרגוע לחברי האגודה.
ביום השנה העשירי להקמתו של בית דניאל (18.1.48) נורתה אבן הפינה לבית הסופרים. במאמץ רב, תוך כדי מלחמת השחרור, הוקם שלד הבניין, שהושלם רק כעבור שנתיים.
בית הסופרים נחנך ונפתח ב-1951 במעמד חגיגי של אורחים ונציגי מוסדות תרבות, ביניהם השר המנוח דוד רמז (הפועל מבית לנגה), אשר ברש, דוד שמעוני ועוד.
ליליאן נפטרה ב-31 באוקטובר 1954 ונקברה לצידם של ניטה ומיכאל לנגה.
בשנים 1962-1968 ניהל את הפנסיון הצמחוני בבית לנגה בנה של דורה שוורץ - הוגו שוורץ. בשנת 1969 נסגר הפנסיון ומאז עומדת האחוזה בשיממונה.
בשנים האחרונות לחייה מכרה דורה את האדמות שלה לקהילת בית אל של אמה ברגר מגרמניה - מהלך שעורר תרעומת גדולה במושבה ובארץ כולה. [ראה בג"צ אמה ברגר]
בשנת 1968 הושלמה בנייתו של בית ליליאן, שהוקם על-ידי כרמל אגרנט, בתה של ליליאן ורעייתו של השופט אגרנט, לזכרה של אמה.
ביולי 2000 קיבלה האוניברסיטה הפתוחה זכויות חכירה על 42 דונם מתוך המתחם, שיפצה חלק מהמבנים ופועלת לגיוס כספים לצורך שחזור ושימור אחוזת לנגה.
המקור לטקסט זה הוא האוניברסיטה הפתוחה ובאישורה
