כירורג הלל יפה - גיבור!

הגיבור מציל פעמיים

אלכסיי קלגנוב, כירורג בבית החולים הלל יפה, עלה לארץ מבריה"מ לשעבר. לאחרונה קיבל מצה"ל, בפעם השניה, עיטור על אומץ לב שגילה בעת שירותו במילואים.

נטלי סוסנה אופיר | מגזין המושבות

"ביום בו הציבו אותי כרופא בגדוד הקרבי, היה זה היום המאושר ביותר בחיי." נזכר אלכסיי קלגנוב בהתרגשות רבה, "זה היה כמו חלום אותו חלמתי כל הזמן, ופתאום הוא התגשם ואני השחקן הראשי בחלום הזה. בגדוד, אתה אומנם בדרגת קצין על כל המשתמע מכך, אך כרופא בגדוד קרבי כשלי, הרגשתי כל העת כי אני שומר ודואג לבריאות ולחיי החיילים כדאגת אח לאחיו." אז עדיין לא דמיין לעצמו עד כמה יהא זה נכון.

את אלכסיי קלגנוב פגשתי בבית החולים "הלל יפה", בו הוא עובד ככירורג במחלקה האורטופדית, ונדמה שקצת קשה היה לי לתאר לעצמי גבר חייכני ונעים זה כמי שהצבא "מתלבש" עליו "כמו כפפה על היד". אחרי הכל המדובר בחייל מילואים ועוד רופא, אשר עלה מרוסיה בשנת 1992, כציוני צעיר ונלהב, בן 25, אשר לא ידע לאמיתו של דבר שעם עלותו ארצה, יעבור מיד קורס הסבה רפואית צבאית במשך מספר שבועות, לשם שירותו במילואים כרופא ביחידה קרבית.

לשאלתי על תחושותיו בעת התגייסותו כרופא לצבא המילואים, ענה אלכסיי: "בעבורי זה היה טבעי ביותר וכך גם קיבלתי את זה. עליתי לארץ על הטוב ועל הקשה שבה. ידעתי כי יזדקקו לי כרופא כירורג ולא היססתי ולו לשנייה אחת לעבור את ההסבה הצבאית למען אוכל לתפקד כרופא. ראיתי לי את זה כחובה אישית".

אלכסיי קלגנוב כיום בן 41 נשוי ואב לשניים בני 11 ו -7 מספר כי לקלחת הקרבית הגיע מהר מאד שכן, כבר לאחר שלושה שבועות של טירונות, הוצב לשרת במילואים בחיל הרגלים.

אלכסיי מספר כי כרופא בגדוד קרבי הוא נהג לצאת פעמים רבות לפעילות מבצעית מסוכנת בשטחים. הוא השתתף במלחמת לבנון השנייה אותה הוא מגדיר כ"מלחמה שהיתה קשה במיוחד. איבדתי במלחמה זו  חמישה מחברי הטובים ביותר. עד כמה שלא הייתי רגיל לראות מחזות קשים של נפגעים והרוגים, הרי שהמראות שראיתי במלחמה זו היו קשים מנשוא". הוא מוסיף.

גם צל"ש, גם עיטור הגבורה

תחושת התרגשות רבה אפפה אותי עת הקשבתי לרופא הצנוע והגיבור כשסיפר על המקרים בעטיים זכה בציון לשבח ובעיטור הגבורה:  "בשנת 2004 נמצאתי בפעילות מבצעית ביחד עם הסיירת המובחרת "דובדבן".  במהלך פעילות בבית לחם נפגע אחד החיילים מהיחידה מכדור בפניו במצב אנוש - ביצעתי בו ניתוח במקום על מנת להציל את חייו שאם לא כן החייל היה נפטר".

"לידי היו עוד ארבעה פצועים בהם הייתי צריך לטפל שכן נמצאתי לבד." מספר אלכסיי "לחייל הפצוע שיחק המזל שכן חמש דקות לאחר שביצעתי בו את הניתוח הוא כבר היה על שולחן הניתוחים בבית החולים הדסה בירושלים". אלכסיי קיבל על תפקודו בפעילות זו ממפקד האוגדה "ציון לשבח" על התנהגות למופת בשטח אש ועל חירוף הנפש. הוא נפצע במהלך הפעילות, תוך סיכון חייו לשם הצלת חבריו ליחידה.

כאן פונה אלי אלכסיי קלגנוב ושואל / מתריס בפני "האם הייתי יכול לעשות משהו אחר?" והוא משיב עצמו "וודאי שלא, זוהי חובתי עליה נשבעתי לעשות הכל על מנת להציל חיי אדם". ואני מקשה, ומה עם אש התופת שניתכת עליכם, האם אין הדבר מטיל עליך פחד כלשהו, כשאתה נמצא אל מול האש?

"הפחד היחיד שאתה חש כאשר הינך נפצע" אומר אלכסיי, "הוא הפחד מכך שלא תוכל לטפל בחיילים, חבריך ליחידה בעת שיזדקקו לך. אתה המבוגר והם הלוחמים הצעירים, כולם מסתכלים עליך, כעל מציל ואתה חייב להקרין להם קור רוח, חיוניות, אומץ ומצב רוח מרומם עד כמה שאפשר. כשאתה רופא בגדוד קרבי הרבה שנים, כולם נותנים בך אמון".

ומה ביחס להחלטות הקשות המשכתי? אלכסיי משיב "כשאתה נמצא לבד עם חיילי הגדוד בשטח ומתרחשת פעילות צבאית עויינת בה נפגעים חיילים, אתה הוא זה שמחליט לבד לגבי סדרי העדיפויות של הטיפול אותו אתה מעניק לנפגעים - ואתה מטפל בו זמנית בנפגעים, תוך שאתה נותן הוראות לפינוי בהליקופטר, בחילוץ ברכב או לחילוץ עורפי". ומה ביחס להחלטות הרפואיות המקצועיות עצמן? עליך לקבל את ההחלטות הנכונות לגבי הנפגעים - ולפעול מהר על מנת להציל חיים. לעיתים זהו עניין של דקות ולפעמים אף של שניות".

בעת שהשתתף אלכסיי במלחמת לבנון השנייה ב- 5 באוגוסט 2006 הציל את חייו של חייל אשר נחנק מאש פצצה שנורתה לעברם. תושייתו וזריזותו של קלגנוב היא היא שהצילה את חייו של החייל. משחזר קלגנוב, "החייל כבר לא נשם, עשן הפצצה שנורתה לעברנו חנק אותו לגמרי. בהחלטה מהירה פתחתי לו את הגרון, החדרתי לתוכו טובה וזה הציל את חייו".

לשאלתי באם הוא נפגש עם כל אותם אלה עימם לחם ואשר את חייהם הציל, מספר לי אלכסיי כי, אכן הינו פוגש בהם. קלגנוב גם מספר על יחס ילדיו לשרות המילואים התכוף, הארוך והקשה בצה"ל אליו הוא נקרא מדי פעם - "גם הם כבר התרגלו" מודה אלכסיי.

עת יצאתי מהראיון עימו, הייתי מאד נפעמת שכן חשבתי לעצמי כי אחרי הכל מדובר בבחור שהגיע לישראל צעיר, עם רעייתו - ומובן שרק רוח החלוציות שכבר מזמן פסה ממקומותינו היא שפיעמה בו והיא אשר דחפה אותו להיקלט כאן ולהפוך לחלק מ"מלח הארץ".

בחייו הפרטיים המקצועיים, אלכסיי מקרין צניעות רבה וחש אף מעט שלא בנוח לשוחח, על אותם אירועים בהם היה מעורב בעטיו של אומץ ליבו. בניגוד להתבטאותו הצנועה הוא כן פעל באורח מיוחד שכן, אין דבר חשוב יותר מהצלת חיים, ואם צה"ל החליט להעניק לו בהפרש של מספר שנים את הצל"ש ואת אות הגבורה, הרי שזהו דבר נדיר ביותר, ואלכסיי קלגנוב הוכיח שהוא ראוי לכך - פעמיים.