מעגן מיכאל לאתיופיה ובחזרה

זכרונות מאתיופיה

מעיין ודבורה ממעגן מיכאל שבו מאתיופיה שם עבדו בקיץ האחרון עם ילדים יתומים חולי איידס. "הייתה זו הגשמת חלום ילדות עבורי", מספרת דבורה, "או לפחות תחילת ההגשמה, השיא יהיה לאמץ ילד אחרי שנביא כמה משלנו..."

סו מור | מגזין המושבות

דבורה ומעיין נפגשו לפני כשנה בחוג ללימוד ערבית. הוא בן 33 ומרצה במרכז הבינלאומי ע"ש גולדה מאיר, לשם מגיעות משלחות ממדינות מתפתחות כדי לעבור סדנאות בנושא חינוך וטיפול באתגרים.           מעיין מעביר סדנאות אתגר למנהלים, לאוכלוסיות בקונפליקט, לנוער בסיכון ועוד. הסדנאות מחולקות להרצאות מילוליות וחלק אקטיבי יותר של פעילויות אקסטרים. באחת מהסדנאות שהעביר פגש מעיין במנהלת אדמיניסטרטיבית במרכז ליתומים חולי איידס באדיס-אבבה. המנהלת חלקה את רשמיה עם מעיין והצרה בפניו על כך שבבית אין לה את המשאבים לערוך לילדים אותן פעילויות. בכל מקרה, היא הזמינה את מעיין במקרה ויגיע לאפריקה, לבוא לביקור בבית היתומים. כשמעיין חזר הביתה באותו יום וסיפר לחברתו דבורה על ההזמנה,היא כבר ראתה במו עיניה את שניהם בבית היתומים באתיופיה.

אתיופיה מדורגת כמדינה החמישית הענייה ביותר בעולם. 11% ילדים יתומים ומעל 50% חולי איידס. הבורות בהקשר למחלה איומה. החברה נרתעת ומנדה את החולים. מפאת היקפי המחלה, זוג נוצרי הרוצה להינשא חייב לעבור בדיקת איידס בפני כומר, במידה ומישהו נשא או חולה אסור לו להתחתן, וזאת במטרה למנוע ממנו קיום יחסי מין והורשת המחלה הלאה. מיותר לציין ששיטה זו למניעת התפשטות המחלה לא ממש אפקטיבית. לפני 4-5 שנים המצב היה גרוע יותר, ללא פיקוח התרופות שנשלחו לאפריקה לא עמדו בתקנים ובקושי הועילו. הקוקטייל הניתן לחולי איידס היה פחות יעיל ואחוזי התמותה עמדו על 30%, משמע 2 ילדים בשבוע. כיום, בעזרת קשרים בינלאומיים אתיופיה מקבלת תרופות אפקטיביות, כיום אחוז התמותה קרוב ל-1%.

מעיין ודבורה החליטו לנסוע לאתיופיה מצוידים, במטרה ללמד ולתת כלים להמשך הלימוד. "החוכמה היא לא לתת דגים לאיש רעב, אלא ללמד אותו לדוג", אומר לי מעיין. על מנת לרכוש ציוד כמו חבלים, חישוקים וציוד גובה מקצועי ובטיחותי הזוג ערך התרמה בקרב המשפחות והחברים והצליח לגייס סכום סביר. במקביל הם ניהלו דיאלוג עם בית היתומים.

שגרירות ישראל באדיס-אבבה שיתפה פעולה בהתלהבות וסייעה בהעברת הציוד ובקישור לפרויקט של פרופ' דני אנגלהרט, שמימן את כרטיסי הטיסה והביטוח הרפואי. אחרי ההכנות, הם הגיעו לאתיופיה באוגוסט האחרון.

בית היתומים שהזמין את מעיין ודבורה ניקרא אסקו, והוא נוסד על ידי אמא תרזה שהורתה: "לאסוף את היתומים מהרחוב ולתת להם למות בכבוד." נזירות מתנדבות מאפריקה וממזרח אירופה מחזיקות את המוסד, והוא מנוהל על ידי נזירה סלובקית, שהיא גם רופאה מסורה. במוסד חיים 460 ילדים שהתקבלו בברכה, הם מקבלים 5 ארוחות ביום ומתחילים לחיות.

אסקו נמצא בפרברי אדיס-אבבה, בשכונת עוני. מספר מבני בטון המשמשים ללינה משותפת, ועוד מספר מבני "טוקול", מבנה עגול מקומי מעץ מהווים את כל המוסד אליו נאספים יתומים מכל רחבי אתיופיה.

מעיין ודבורה נזרקו למציאות אחרת, בית היתומים קתולי וישנה הפרדה בין בנים לבנות. גם מעיין ודבורה נפרדו והקפידו שלא להפגין את זוגיותם. החינוך הקתולי מאוד מוקפד, לעיתים הנזירות אף מרביצות במקל והקפדה יתרה בנושא חינוך למיניות. הדת באתיופיה תופסת מקום חשוב, איסלם או קתוליות, הדת נשמרת באדיקות, אך עדיין ניכרים סממנים שבטיים כמו תופים וכלי נגינה מסורתיים, תלבושות שבטיות וריקודים. מעיין ודבורה הגיעו ביום ראשון בזמן התפילה, והמתינו בחוץ בעת ש-460 יתומים חולי איידס התפללו באמהרית לאלוהיהם.

בתחילה החשש של מעיין ודבורה היה האיידס. אך הידבקות בנגיף לא כל כך פשוטה, ומסביב יש עוד הרבה דברים כמו כולירע, טיפוס הבטן, שחפת, והרבה פרעושים. לאחר זמן מה נכנסו לפרופורציות ולמדו התמודדות יומיומית, אפשר לגעת, לחבק ולנשק, רק אם ילד נחתך או מדמם אסור לגעת והוא הולך למרפאה.

הלינה היא במיטות קומתיים הצמודות זו לזו כך שהן ממלאות היכל גדול. הילדים נכנסים למיטות דרך הסורגים, אין חפצים פרטיים וגם אם היו - אין היכן לאחסן אותם. הנזירות שומרות את המסמכים של כל ילד. "המקום מתפקד כמו מפעל הזנה" מספר מעיין, "הנזירות מתעסקות בבריאות הילדים, באוכל ובלבוש, אך לא מעבר." במחלקת הגיל הרך, גילאי שבוע עד 3 שנים, יש 4 מטפלות עבור 60 פעוטות.

לדבורה יצא שם של בעלת גישה לתינוקות, יום אחד ננטש בפתח המוסד ילד בן 3 שנים שסובל מתת-תזונה. במשך יומיים דבורה הסתובבה עם הילד בזרועותיה, שניהם בוכים יחד על מר גורלו ודבורה שרה לו  "wish you were here"בעודו מעכל את נטישתו על ידי אימו. לאחר שבוע מצבו השתפר, גופו החל להחלים והוא נפתח והכיר את חבריו החדשים.

דבורה ומעיין החלו לגבש לעצמם מסגרת יומית במטרה להספיק כמה שיותר. בבוקר עבדו עם הילדים הקטנים כמישהו משמש כמתרגם, ובערב עבדו אישית עם ילדים בעלי קשיים פיזיים או מנטליים. "חשוב לשבת עם הילדים, לדבר איתם ולתת להם הרגשה שהם מיוחדים כל אחד בדרכו, חשיבות אישית של כל אחד ולא כמאסה", אומר מעיין. אחרי שבוע של עבודה הם כבר היו מותשים והחליטו להשקיע יותר בילדים המבוגרים. "ילדים אלו חיים במוסד שנים, הם שרדו את תקופת הקוקטייל הדליל וראו את חבריהם נופלים מתים כמו זבובים. יחסית לתינוקות הם די מקופחים ולכן מסוגרים וקשה להתקרב אליהם, אבל הצלחנו לכבוש גם אותם לבסוף", מתארת דבורה, "הנוער גדל בבועה ודי תמים וחסר ביטחון עצמי ולגבי העולם. הם צריכים יותר גירויים וכלים לחיים בעתיד." אחרי תקופה של עבודה עם הנוער לקחו אותם מעיין ודבורה לחורשה קרובה והחלו לעבוד בגובה בעזרת אומגה, גשרי חבלים ומתקנים שבנו מהחומרים שהביאו מהארץ. פעילות אתגרית שמלמדת לעבוד עם הגוף, התמודדות עם פחד ודימוי עצמי. "היה לי מנהג כל ערב לשבת איתם במגורי הבנים" מספר מעיין, "לקרוא ביחד עיתון, לדבר, להקשיב. התוצאות הנראות לעיין כשאתה משקיע בהם מזמנך, ההתקדמות שלהם והתגובה המיידית לגירויים."

בקבוצת גדולות ערכו מעיין ודבורה פעילות קבוצתית המלמדת חברות, אמון הדדי, סבלנות ושיתוף פעולה, מניעת אלימות, הבעה אישית וקשב לזולת. תוך הפעלות כמו הליכה על חבל מתוח באוויר שמישהו תומך מאחור, או הנחייה בזוג כשאחד מכוסה עיניים בין סבך חבלים. דרך המשחקים מנסה הזוג

להעביר מסר של הצלחה משותפת ותקשורת חיובית.

המרגש ביותר עבורם היה הפעילות האישית עם בעלי בעיות מנטליות או פיזיות, הם משתפים בחוויה. נגיסטי, ילדה בת 6 שנאספה מהרחוב בהיותה בת שנה, סובלת מעקמת חמורה וגפיים תחתונות מנוונות. נגיסטי לא יודעת לדבר כי מעולם לא דיברו אליה או איתה. לפני כשנה מצבה השתפר והיא החלה לתקשר עם הסביבה. מעיין בנה עבורה מתקן מיוחד עליו התאמצה ללכת, והצליחה. בעקבות הצלחה זו הפנתה אותם מנהלת המוסד לשני מקומות נוספים, והזוג עבר לעבוד גם במוסד לחולי פוליו ובמוסד למוגבלים מנטלית - תסמונת דאון, מפגרים ואוטיסטים. במוסד לחולי הפוליו, המתפקד גם מפעל לייצור פרוטזות, בנה מעיין אומגה גבוהה וההתרגשות הייתה מדהימה. אנשים נכים מרגישים בדרך כלל כבדים וקשורים לקרקע" מסביר לי מעיין, "ההרגשה עבורם להיות תלויים באוויר היא מדהימה." בתוך כל הפעילות מבחינה דבורה בזוג עומד בצד. שניהם קטועי רגל ימין ומגדלים תינוק. האם עמדה והביטה בהתרחשות במבט כלה, "ראיתי את אפריקה בפנים שלה", מתארת דבורה. רגע לפני שהזוג פונה ללכת דבורה ניגשת לאישה ומזמינה אותה לאומגה. "למרות הפחד היא עלתה, ומרגע ההנפה ארשת פניה השתנתה והיא נדמתה כאישה אחרת, רגועה ומשוחררת ללא כאבים ובעיות."

מעיין ודבורה מספרים על הקושי להיפתח בידיעה שיהיה זמן להיפרד. על כך אמרה להם מנהלת המוסד "לפחות הילדים ידעו שיש מישהו בעולם הזה שחושב עליהם ודואג להם." עם כל החבלים והמתקנים, הדבר החשוב ביותר שהזוג נתן לילדים היה החום והאהבה, התמיכה והביטחון, ולו לזמן קצר.

הם אמנם עזבו את אתיופיה אחרי חודש וחצי, אבל בתכנון עוד מסעות שכאלו, ואף ארוכים יותר. בעזרת קשרים שיצרו ודרך משרד החוץ וארגונים נוספים הם מנסים לפעול הלאה. המסר שלהם הוא לאנשים שרוצים לתרום - "פשוט קומו וסעו, יש הרבה מקומות שזקוקים לעזרה, גם פה בארץ. תרבות אחרת מלמדת אותך הרבה גם על עצמך, אם יש לך משהו טוב לתת - תן יש הרבה מקומות בעולם שזקוקים לזה."