האנדרטה לזכרו של יעקב (ז'לקו) מרוויצה

אין סוף לאהבה

ז'לקו מרוויצה, מהעיר נוביסד שביוגוסלביה (היום סרביה), רצה לעלות לישראל ולשרת בצה"ל ביחידה מובחרת. הוא לא היה חייב. הוא לא נולד כאן, ממשלתו הערימה בפניו קשיים, ומשפחתו העדיפה שיהגר לארה"ב. היה לו גם עתיד מובטח ביוגוסלביה. כאלוף ארצו בג'ודו, בגיל 16, הייתה פתוחה לו קריירה מזהירה במדינה בה ספורטאים אינם צריכים לדאוג לעתידם הכלכלי ויכולים להתמסר לטיפוח כישרונם.

לא עזרו כל המניעות, הקשיים, והאזהרות. ז'לקו-יעקב, שנולד לאם יהודיה בתקופה שהיה עוד איסור דת ביוגוסלביה, פגש פעם, בעת אימוניו ביוגוסלביה, מישהו שסיפר לו על ישראל. מאז, לא חדל יעקב-ז'לקו לחשוב על ישראל ובגיל 18 גמלה בליבו ההחלטה לעלות ארצה.

ממשלת יוגוסלביה הייתה המכשול הראשון שהיה צריך יעקב מרוויצה להתגבר עליו. התנאי לקבלת דרכון שהעמידו בפניו השלטונות היה שירות של לפחות שנה אחת בצבא, שם. יעקב קיבל עליו את התנאי הזה וכספורטאי מצטיין שירת ביחידה לאבטחת אישים.  עם סיום השירות הסכימה אמו להגירתו מיוגוסלביה אך בתנאי שינסה קודם את החיים בארה"ב, אצל דודו. אולי מתוך תקווה שהפינוקים באמריקה ישכיחו ממנו את החלום הישראלי שלו. יעקב ציית, נסע לאמריקה אבל לא פג החלום. הוא חזר ליוגוסלביה, קיבל את ברכת משפחתו ובמרץ 2002 עלה ארצה בגפו. כדי להתגייס לצה"ל צריך ללמוד עברית ויעקב התגבר גם על המכשול הזה באולפן בקיבוץ מעגן מיכאל.

כאן, במעגן מיכאל, הוא פוגש יום אחד, באקראי, ילדה בבגדי ג'ודו. הילדה מספרת לו על המכון של טריש בר-און בזכרון יעקב, ויעקב מגיע לזכרון יעקב לאתר אותו. החיבור נוצר ויעקב מתחיל להתאמן ולהדריך במכון הג'ודו במושבה.  התרגשות רבה אוחזת במשפחת הוד מזכרון יעקב, שבנם מתאמן במכון, לכשהם שומעים על סיפורו של העולה מיוגוסלביה. משפחת הוד, שאף שורשיה שלה ביוגוסלביה, מזמינה את יעקב לסעודת שבת בביתם. כל המשפחה נערכת למפגש הזה. הסבתא מגיעה מחיפה לפגוש את העולה מארץ מולדתה, מעין הוד, אז כמעט בת 18 וטרם גיוסה, מכינה נאום ציוני נלהב, להודות בו לעולה החדש על המאמצים שהוא עושה למען ישראל ועל כך שהתנדב לצה"ל שלנו. אבל יעקב מבלה את רוב הערב בשיחות עם האח והאבא של מעין, ורק אחרי התערבות האמא זוכה מעין להשמיע לו את הנאום שהכינה.

סיפור אהבה מופלא ניצת אז והסיפור של יעקב הופך כאן לסיפור של מעין ויעקב.  מעין מלמדת את יעקב עברית, מבקרת איתו במוזיאונים, מטיילת איתו ברחבי הארץ ואהבת הארץ שלה מלבה את אהבת הארץ שלו.  מעין מלווה אותו גם עת גיוסו לצה"ל, בספטמבר 2002, ותוך שהצבא מכשיר אותו כחובש מלווה את המאבק שלו בצה"ל לשירותו ביחידה מובחרת, למרות אי שליטתו המלאה בעברית. יעקב אומר לכולם: "אני לא יודע עברית כל-כך טוב ולכן אני לא רוצה לדבר ציונות אלא לעשות ציונות". בסופו של דבר, אחרי המאבק הארוך, נעתר הצבא ויעקב מצטרף כחובש לפלוגת החבלה והנדסה (פלחה"ן) של חטיבת גבעתי. פלוגת חיל רגלים מיוחדת למשימות התקפיות מורכבות ומלחמה בטרור, שמסלול ההכשרה של חייליה ארוך ומפרך הרבה יותר מזה של יחידות רגילות. כזה היה.

יעקב לא רוצה להיות לנטל על איש ולא רוצה להדאיג אף אחד. דיווחיו מצה"ל הם על אימונים אינסופיים, שהכל שגרתי, ועל גבול ה"משעמם". למרות הפעילות המבצעית המסוכנת שהוא משתתף בה, הוא דואג להרגיע את אהוביו. כל כך רגועים הם דיווחיו שמעין, שהתגייסה בינתיים לחיל הים, מקבלת את ההרגשה שיעקב, שעלה ארצה "לעשות ציונות", לא מגיע למצות את יכולותיו.

ב- 11 למאי 2004, כשלושה חדשים לפני התאריך המיועד לשחרורו, יוצא הצוות של יעקב בנגמ"ש, במסגרת פעילות מבצעית להשמדת בית מלאכה לייצור רקטות קסאם בשכונת א-זייתון שבפאתי עזה. טיל שיורים הפלשתינים פוגע בנגמ"ש עמוס חומרי הנפץ של יעקב ומשמיד אותו. ששה חיילים נהרגים בפיצוץ. "אם היו שואלים את יעקב כיצד היה רוצה למות היה אומר שכך", אומרת מעין הוד ליד האנדרטה שהקימה לזכרו, מול הנוף הארצישראלי הנשקף מדרך היין של זכרון יעקב, ליד יקבי "כרמל". אבל מותו של יעקב בקרב עוד לא הבטיח לו מנוחה. מחבלי הג'יהאד האיסלאמי חטפו והתעללו בשרידי הגופות שהתפזרו לכל עבר עקב הפיצוץ העז. צה"ל מאתר בינתיים, באמצעות השגרירות בסרביה, את אמו של יעקב ובארץ את המשפחה המאמצת של יעקב בקיבוץ גבע, שם שהה תקופת מה. בקיבוץ מפנים אותו למי שהייתה הקרובה אליו ביותר, אל מעין בבסיס חיל הים, שם מודיעים לה מפקדיה על נפילתו.  צה"ל לא מכיר רשמית ב"חברה של", אבל רק מעין נשארת כאן עם מחצית דיסקית הזיהוי שלו להנציח את יעקב שלה. רק לאחר ימים ולחימה עזה בשטח מצליח צה"ל להחזיר לידיו את חלקי הגופות.  בעקבות האירוע פותח צה"ל מספר ימים לאחר מכן במבצע "קשת בענן" ורק לאחר 10 ימים ניתן לקבור את יעקב. 

מעין זוכרת שבשיחות שניהלו היתה משאלתו של יעקב להקבר בארץ ישראל אם יקרה לו משהו, אבל בהתחשב ברצון משפחתו יוצאת מעין עם אמה ומשלחת צה"ל, עת מוטס ארונו לסרביה. מעין מביאה לקברו רגבי אדמה מחצר הבית בזכרון יעקב. באין קבר בישראל, רואה מעין כחובה להקים אנדרטה לזכרו בזכרון יעקב, ביתו של יעקב ז"ל בישראל, והמקום בו הניצה ופרחה אהבתם הגדולה. בסיוע תורמים, משפחתה, הצוות של יעקב מגבעתי, אלי אבוטבול, ראש המועצה המקומית זכרון יעקב, שמסייע באופן אישי לאיתור מקום, מוקמת האנדרטה בעיצובה של מעין עצמה. משפחתו של יעקב מגיעה עכשיו מדי שנה לארץ ולזכרון יעקב.  מעין פקדה את המקום יום יום, בעת בנית המצפור והאנדרטה. "עכשיו כשהמלאכה הסתיימה, פחות", היא מספרת.

"אומרים שהכל עובר עם הזמן. זה לא נכון", אומרת מעין, "בכל יום שעובר, הוא יותר מת. הזמן שעובר רק עוזר לא לחשוב על זה כל הזמן. אני מביטה בתמונות שלנו יחד, ואני מקנאה בבחורה האוהבת והאהובה הזו. טעמתי מעץ הדעת. עכשיו אני יודעת שלעולם לא אוכל לשוב ולצעוד עירומה בגן העדן.  אבל היום אני גם מבינה שתמיד אחיה פה. ושלחיות פה לא יהיה סתם 'להיות פה'. צריך לחלום, להעז ולעשות. ממש כמו שהייתה דרכו של יעקב. רבים עסוקים בלחיות. לא בלרצות ובלהגשים. מותו של יעקב נותן לי תזכורת כל יום שהכל כל כך קצר. יש ימים שאני קמה בבוקר ושואלת את עצמי מה שווים החיים האלה בכלל. עם הזמן לומדים לתת להרגשה הזו את המקום שלה, ואז היא לא משתלטת."

הקמת האנדרטה, ומילוי החובה הזו ליעקב ולאהבה שלהם, היא גם ציון דרך בדרך חזרה לשפיות. "רק עכשיו, לכשהוקמה האנדרטה, אני מרגישה שאני יכולה להמשיך הלאה", אומרת מעין. "יחד עם ההכרה באובדן של מה שהיה, היום אני גם מכירה שמה שהיה היתה זכייה במשהו שלא כל אחד זוכה בו. זכיתי לאהוב".

ביום הזכרון נערך טקס קצר ליד האנדרטה. חסרו שם דגל ישראל ודגל היחידה, שנתלו שם לקראת האירוע. הם  נגנבו יום קודם. הרוח העזה הקשתה על הדלקת נרות הזיכרון. אבל קומץ חברים ומשפחה של מעין היה שם במקום המקסים הזה שמנציח עכשיו את יעקב, את אהבתו לישראל, את המאבק שלו להגשים אותה, ובמידה רבה גם את האהבה הגדולה שלו ושל מעין.  ילדי הגן של זמארין חלפו שם בבגדי כחול לבן ועצרו לשמוע מהגנן שלהם על מה זו אנדרטה.  כמה מהקטנטנים האלה עמדו קרוב קרוב למעין שעוד ניסתה להדליק נר ברוח, ומעין ליטפה באהבה את ראשם.

כשאתם עוברים בדרך היין של זכרון יעקב, עיצרו גם אתם במצפור הזה. שם, מול הכרמל הירוק והוואדי, ליד עץ הזית שניטע והסלע שהובא לפה מירושלים, הנושא את שמו באותיות של ברזל, אפשר להרגיש את קרבתו של יעקב, כמו שאפשר להרגיש את קרבתו של הים האינסופי שאף הוא לא נראה מכאן. אפשר להרגיש כאן אהבה. אפשר להרגיש כאן אהבה אינסופית למשהו שאיננו כאן.

לסיפור הזה יש המשך